תפארת יוסף
(יז:) אמר רבי יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר (ישעיהו ו׳:י׳) השמן לב העם הזה וכו'. מיתבי השב בינתים מוחלין לו לא שב בנתים אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין מוחלין לו. לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור. הענין בזה דהנה זה נקרא גזר דין אצל השי"ת, כדאיתא במדרש (תנחומא שמות יח) שהקב"ה נכנס למקום שאין רשות להם לכנוס ושם חותם את הדין. וביאר בזה כבוד אאמו"ר הרהגה"ק זללה"ה, שהשי"ת נכנס חדר לפנים מחדר בעומק הלב של ישראל, ואם יש נקודה אחת אשר בזאת הנקודה לא עשה את החטא בזדון וביד רמה, בזאת הנקודה מעמיד אותו, וכמו שנאמר (איוב ל״ג:כ״ג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו. זה ג"כ מורה שאם ימצא בעומק הלב של ישראל נקודה אחת מני אלף, אשר זאת הנקודה לא היתה מסכמת על החטא, וזה הוא הזכות שלו, וזה הכל ביחיד, אבל בצבור, וצבור מורה על כללא דסגיאין, היינו שהצבור אחד מברר בחבירו, והיינו שאם ימצא רק באחד מן הכלל זאת הנקודה, בזה מברר את כל הכלל. והנה איתא (ספרי פ' שלח) אין צבור מזידין, היינו שבהכלל אי אפשר שיעשו כולם בזדון, ממילא אין שייך גזר דין אצל צבור. ומסיים הגמ' (שם) וגזר דין בצבור מי מיקרע והא כתיב (ירמיהו ב׳:כ״ב) כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני, לא קשיא כאן בגזר דין שיש עמו שבועה כאן בגזר דין שאין עמו שבועה וכו' שנאמר (שמואל א ג׳:י״ד) לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה. אמר רבא בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה. אביי אמר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים. ולזה איתא בש"ס (מגילה לא:) בר"ה קרינן וד' פקד את שרה ומפטירין בחנה. כי באמת כתיב קודם (שמואל א ב׳:כ״ז) ויבא איש אלהים אל עלי וגו' עד וכל מרבית ביתך וגו'. ואיתא (בספרי) זה אלקנה אביו של שמואל, ומה חידש שמואל בנבואתו הלא כבר היה לו המאמר הנבואה הזאת מאביו. ורק חידש בזה מה שמסיים בנבואתו, אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה. והדיוק מזה בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים, שאפילו לגזר דין שיש עמו שבועה יש ג"כ תיקון, כי מקודם אצל אלקנה לא היה שום תיקון לנבואתו, וזה חידש שמואל שאין שום דבר בעולם שלא יהיה לו תיקון. וזה שמפטירין בחנה שאפילו לגזר דין שיש עמו שבועה ג"כ יש תיקון:
ישמח משה
ואת העם היושב עליה (במדבר יג יח). היינו הכחות והאברים והחושים, החזק הוא הרפה, יש לומר בלשון בתמיה, דהנה לפי הנראה אם עוסק בתורה מחליש כחותיו, ואם מרפה ממנה והולך אחר תאות לבו, מחזיק כוחותיו. ובאמת נהפוך הוא, כי ההולך אחר תאות לבו, מצמיח בגופו ובבשרו ובעצמותיו ההעדר האמיתי אש תאכלם, ואין חלישות יותר מהעדר. מה שאין כן אם בכל כחו עובד ועוסק בתורה בעמל ויגיעה רבה, הרי מחזקם שנותן להם הקיום לנצח, וכאמרם ז"ל (תמיד דף ל"ב ע"א) הרוצה שיחיה ימות וכו', וכמו שמפרשין בהפסוק (קהלת ד ב) ושבח אני את המתים וגו', (הכונה עמ"ש שכבר מתו, מן החיים פירוש שהמיתו עצמם וכוחותיהם בעודם חיים, ולכך אשר המה עודנו, וזהו צדיקים במיתתם קרוים חיים (ברכות י"ח ע"א) והבן) (מהגהות ייטב פנים בקונטרס וישב מצרף ומטהר כסף). ואם כן יש לפרש בלשון תמיה החזק הוא, ר"ל האם חזק הוא העם היושב עליה, ר"ל על הנשמה דהיינו הכחות והחושים והאברים, הרפה אם מרפה עצמו מדברי תורה, וכמו שאמרו חז"ל (ב"ב דף ע"ט.) רפאים (משלי כא טז), שמרפין עצמן מדברי תורה. או יאמר בניחותא החזק, ר"ל שתראו שמי שמחזיק כחותיו ואבריו בעניני עולם הזה, הוא באמת הרפה כנ"ל. וכן יש לפרש החזק, ר"ל החזק באמת, הוא הרפה שמתיש כח ומייגע בתורה. ואיתא בזוהר (ח"ג קס"ח ע"א) דבהאי עלמא מאן דאיהו רב הוא זעיר, ומאן דאיהו זעיר הוא רב. ואמרו רז"ל (עירובין י"ג:) כל המתגאה, הקב"ה משפילו. וכל המשפיל עצמו, הקב"ה מגביהו. וידוע דמעט ורב במקרא, לפעמים יתפרש על גבהות ושפלות, כמו שדרשו בפסוק (חולין פ"ט.) לא מרובכם מכל העמים וגו' (דברים ז ז). וכמו שפירש הפרשת דרכים להפסוק (קהלת ט יד) עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו'. והיינו שמזהיר להיורדים מטה, שיתנו לב להתהפכות שבזה העולם, המעט הוא, ר"ל שמעט הוא אם רב, דמאן דאיהו רב איהו זעיר, וה"א דהמעט, היא ה"א קיימת, כמו הנגלה נגלתי (שמואל א' ב' כ"ז), ור"ל שתבינו איך היא מעט אם רב הוא.
ישמח משה
והיוצא מזה לענינינו, דכל דבר שהוא בפלוגתא, נמסר כך בהתראות פנים לכל צד, והכרעה נמסר לחכמי הדורות, ואם כן לא יתפסו המטים עצמם לצד אחד רק בדרך ממה נפשך. ואם כן לפי זה בנידון דידן, אם בן נח מצווה על העוברים דפליגי בהו רבי ישמעאל ותנא קמא, ודאי כך נמסר לנח במראה פנים לכל צד בפירושא דקרא דשופך דם האדם, והכרעה נמסר לאנשי הדורות. ונקדים עוד דאיתא במדרש (שמו"ר א' כ"ח) שמשה ראה שמצרי בקש להרוג האיש העברי, ואם כן הוי המצרי רודף כמבואר להדיא בשמות רבה (פרשה א' סי' ב' הביאו הפרשת דרכים בדרוש ראשון), עיין שם. ואם כן לפי זה פרעה וסייעתו לא נתפסו על הריגת עוברים, עד שרצה להרוג למשה בסייף, כמבואר בפסוק (שמות יח ד) ויצילני מחרב פרעה, וכדברי רז"ל (שמו"ר א' ל"א) שנעשה צוארו כצואר של שיש, ואם כן סברו דנמסר לבני נח סייף, וגם סברו דרודף לא ניתן להרג, דאם לא כן משה כדין עבד, ואם כן על כרחך בן נח מוזהר על העוברין, ושפיר נתפס בדרך ממה נפשך ונשלם סאתם, ולכך מתו כנ"ל. ונקדים עוד דמבואר (בשמואל א', ב כז) בפסוק הנגלה נגליתי שם ברש"י (ד"ה הנגלה) דאהרן ניבא במצרים איש שיקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו (יחזקאל כ ז), ועיין בתנדב"א רבה פרק כ"ג וז"ל" כשהיו ישראל במצרים, היו מתקבצין ביחד וכרתו ברית שיגמלו חסד זה עם זה וכו', ושלא יעבדו רק לאלקי השמים לבד וכו', עיין שם. ולכאורה זה מנגד להמאמר הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה (ילקו"ש רמז רל"ד). אך לא קשה מידי, כאן קודם נבואה שניבא אהרן, וכאן לאחר נבואת אהרן כנ"ל. והנה מבואר במדרש ובדרוש ראשון של פרשת דרכים דאף בשעה שעבדו ישראל עבודה זרה, אז אנוסים היו ובן נח אין מצווה על קידוש השם, ואם כן נבואת אהרן היתה דבכלל ישראל הם ומצווין על קידוש השם, ממילא דמוזהרין על העוברין כנ"ל.